ורד מילר בת 22 וחצי מקרית-חיים: המסע שלי עם מחלת האלופסיה אראטה החלה בגיל 3, ילדה קטנה בגן, שהחלו להופיע בקידמת ראשה קרחות קטנות שרק הלכו וגדלו. בבהלה וחרדה גדולה הגעתי עם הוריי לרופא עור שרשם לי משחה למריחה, ולרגע קט חשבנו שהכל יעבור בשלום.
מהר מאד האשליה נופצה, ברגע שכל משחה וכל תמיסה שקיימת נוסתה על ראשי - ללא כל תוצאה חיובית.
כילדה קטנה, מה שזכור לי מאז, אלה היו המסעות הבלתי פוסקים לרופאי עור שונים, לרופאים הומאופטיים, לרופאים אלטרנטיביים, אך כלום לא עזר, והשיער המשיך לנשור בכמויות עד שנותרתי ללא שיער בכל גופי. כל אותם חודשים ללא שיער היו נוראים מבחינה נפשית כי הייתי עוף מוזר בעייני אנשים, ילדים בגילי שלא הפסיקו להציק, להעליב, הורים לילדים בגן ביקשו לדעת אם זה מדבק.
(חבל שאתר 'ראשטוב' לא היה קיים אז, המידע באתר היה פותר הרבה שאלות ותהיות).

"התפנית" החלה כאשר הופנינו לבית חולים בלינסון לפרופסור ידוע. פעם בשבוע הוזרקו לראשי זריקות שבדיעבד לא עזרו כהוא זה. הייתי חוזרת הביתה מחוררת בכל ראשי וללא הועיל.

לאחר תקופה מסוימת שגם בבלינסון ניסו משחות מסוימות שגרמו לי כוויות ללא צמיחת שיער, המפלט האחרון היה כדורי קורטיזון שהצמיחו לי שיער בראש אך גם ניפחו אותי כהוגן אבל, לא היתה מאושרת ממני ביקום.

השיער צמח והיתה תקופה בת 4 שנים של שקט יחסי במחלה.

מסתבר שהשקט היה זמני כי שוב חזרה המחלה והחלו להופיע קרחות בקרקפת ומאז אני שוב מטופלת בכדורים בהפוגות.

שנים הייתי חסרת ביטחון לחלוטין, מחוסר הודאות, מחוסר המידע שיש בארץ ומהאטימות הקיימת.

היום אני יותר בטוחה בעצמי ומסוגלת להתמודד עם שאלות ומבטים. כוחות רבים שאבתי מבני משפחתי, מקרן המקסימה ומשפחת בן-זקן המדהימה שאיפשרה ונתנה במה לאלופסיה אראטה.

שילחו תגובה, ורד תשמח להשיב לכם