עדי בת 41, אם לשתיים מתל-אביב: "הרומן" שלי עם המחלה החל מגיל 10. בוקר אחד גילתה אמי התקרחות קטנה בקרקפת ראשי בקוטר של שקל. תופעה זו באה והלכה וכל פעם במקום אחר.
לאחר תקופה ארוכה של "שקט", בתקופת התיכון, החלו לחזור ההתקרחויות בתדירויות גבוהות ובשטחים נרחבים יותר.

כשהתגייסתי לצבא, החלו הקרחות להתחבר האחת עם השניה כך שאיזורים גדולים היו ללא שיער. בתקופה זו, התחלתי לקבל טיפולים בקרח יבש וגם זריקות בראש. יש לציין שטיפולים אלו לא עזרו כלל, נהפוך הוא, הם גרמו לסבל וכאבים.
עברתי לטיפולים לא קונבנציונלים, מהומאופתיה ועד לצמחונות, ממגנטים ועד לשינוי הרגלי אכילה אך דבר לא עזר, כל שיערה שצמחה - נשרה מיד.

בגיל 28, בלידת בכורתי היה סיבוך נוראי. היתה חדירת מים למערכת הדם. הלידה בוצעה בניתוח קיסרי, 120 מנות דם, 3 ניתוחים. מאחד הניתוחים לא התעוררתי והיה חשש אפילו לפגיעה מוחית. הועברתי למחלקת טיפול נמרץ נשימתי כי כל המערכות קרסו. לאחר שיקום ארוך ומתיש - יצאתי מזה. ציפיתי שאולי איזו מנת דם טובה אחת, תפטור אותי מההתקרחויות - אך תקותי היתה לשווא.
בהיותי בת 30, כבר חבשתי פיאה. חמש שנים תמימות "התחבאתי" מתחת לפיאה. חמש שנים מחיי שהיו ס י ו ט !
כל מהלך החיים נע סביב הפיאה. חששתי מלצאת לטיולים, לאירועים, אפילו נסיעה באוטובוס הפחידה אותי, שמא יפתחו חלון, והפיאה תזוז ממקומה. כעת, בזמן כתיבת שורות אלו, אני צוחקת ואומרת לעצמי: "איך, איך נתתי למחלה לנהל את חיי!

בגיל 35, החלטתי "להעיף" את הפיאה ומאז חיי השתנו. התחלתי לחיות. אין יותר ממה להסתתר ומה להסתיר. זה מה שיש - ועם זה, ננצח!

בתקופה הראשונה, חבשתי כובעים אופנתיים ובנדנות יפיפיות ובינתיים השיער שצומח, נושר כלא היה. למדתי שאפשר לחיות עם זה... שזה לא סוף העולם, הכל תלוי איך אנו, עצמנו מתייחסים לזה ובהתאם גם הסובבים אותנו.

ומכאן אני פונה אישית לכל אחד מהקוראים ששורות אלו דיברו אליו: כל מי שמעונין לשאול, לדבר, לקבל חיזוק ועידוד - אני כאן לשרותכם.